top of page
  • Writer's pictureחץ-דוד

הפוסט טראומות הפרטיות שלי/ חץ-דוד

הפוסט טראומות הפרטיות שלי

כל אדם עובר אירועים קשים מכוננים בחייו. טראומות, ואלה, לצד הערכים והאמונות שספג מאוהביו הם הדברים שמעצבים אדם. "פוסט טראומה" היא המסקנות שאימצנו לאמונות ודפוסי החשיבה שלנו בעקבות הטראומות. במובן הזה, אין אדם בעולם ללא דפוסי מחשבה וטריגרים פוסט טראומטיים. זה לא מעיד על תפקוד נחות, אלא על כך שחווינו חוויות קשות של המציאות, או שהטביעו בנו חרדה לגבי חוויות פוטנציאליות כאלה וכעת לא נוכל להתעלם מהאפשרות שהן עשויות להתרחש אם נעצום עיניים.



לי באופן אישי יש מספר אירועים מכוננים כאלה. בראש ובראשונה אחד מחבריי הקרובים כילד קיבל התקף חרדה בעקבות צריכת LSD והוריו הכניסו אותו לאשפוז פסיכיאטרי, ומאז, במשך עוד מעט 25 שנה מאכילים אותו כדורים שהופכים אותו לנרקומן עצוב וחסר עצמאות. כמובן שכולם מאשימים את "הסמים הקשים" שהוא לא לוקח כבר 25 שנה ולא את הסמים שנותנים לו הפסיכיאטרים, אבל איפה העובדה שכל יום היינו שומעים את הצרחות מהבית שלהם כאשר אביו היה מכה אותו? במו עיני ראיתי את אביו מוריד את החגורה כדי להכות בו ובאחיו מכות רצח. לזה אין קשר?

בבית שלי ובחינוך שקיבלתי, שקרים היה משהו פסול לחלוטין ואני לא ידעתי לשקר, עד אותו אירוע כשהייתי בן 10 בערך, והוריו של אותו חבר שאלו אותי שאלה הקשורה לאיזה תעלול שעשינו בבית הספר. אני נקרעתי בין רצוני לומר אמת, לבין הידיעה של המשמעויות של אמירת האמת. אני אומר היום שרצתי בוכה אל מחוץ לבית, אבל זו הייתה תשובה ברורה וחבר שלי שילם את המחיר הכבד של אלימות הורית בגלל התשובה הזו שלי!

מהאירוע הנורא הזה למדתי שהחינוך שקיבלתי על קדושת אמירת האמת שגוי. אמנם האמת היא ערך משמעותי, אבל בסיטואציות מסוימות יש לה מחירים כל כך כבדים המחייבים התחמקות ואפילו שקר ולפיכך אני תומך בזכותו של כל צרכן וצרכנית קנאביס שלא לומר את האמת לרשויות אכיפת החוק על מנת להימנע מההשלכות האלימות של אכיפת החוקים הפסולים כנגדנו.


מתוך "המדריך לצרכן מה לעשות כשמגיע שוטר" פרק 1 - דע שאתה עבריין; איורים: עירית דגני

הנקודה הבאה שאני רוצה לציין היא שאמנם גדלתי בהוד השרון ובהמשך במושב עדנים, אזורים "אשכנזיים" ואני ללא ספק מגיע מבית עם תרבות ציונית אשכנזית, שאני גאה גם בה, אך החל מגיל צעיר הייתי בעיקר מסתובב ברחובות, משחק כדורגל בשכונה ונוסע בטרקטורון לפני שהיה לי רישיון נהיגה. כשאתה מסתובב עם בני תרבות הרחוב ונוסע בלי רישיון כמה שנים – כשאתה רואה משטרה אתה יודע ששום דבר טוב לא ייצא לך ממפגש עם השוטר וזה הזמן לברוח.

על הפחד, שיוצר רתיעה ובטח לא מחשבות חיוביים על המשטרה, אני מתגבר בזכות העובדה שיש לי חברים רבים שמשרתים במשטרת ישראל, במג"ב ואף בשב"ס, חברים מהשירות הסדיר בו הייתי במג"ב. בין השנים 2001-2002, שירתתי במג"ב ירושלים ובמסגרת זו אף הייתי שוטר מצטיין מחוזי וקיבלתי את עיטור האומץ על אירוע שבו הייתי חלק מצוות שתפס מחבל מתאבד עם חגורת נפץ בדרכו לפיגוע.


צילום מסך מאתר הגבורה - https://bit.ly/3NzltvG



זו הייתה תקופה מטורפת שבה כל יום היה לפחות פיגוע אחד ולפעמים שניים. שגרה של מחבלים ערבים מתפוצצים, יורים ומשליכים רימונים על עוברי אורח רוקנה את רחובות ירושלים מאדם. באותו היום יצאנו למשמרת והגענו לגבול הצפוני של ירושלים עם רמאללה, ושם, באחד הרחובות, תפסנו אותו. לא היה שום אפיון ייחודי לאדם שעיכבנו המרמז שמדובר במחבל מתאבד הלובש על גופו חגורת נפץ. סתם אדם שהולך ברחוב עם עוד מישהו, נראה רגיל לחלוטין, מלבד העובדה שכאשר הוא נעצר הוא רעד כולו מפחד. היה לו מעיל אבל הוא לא היה מנופח ולא שום דבר.

שבועיים אחרי האירוע, עמדתי עם חבר נוסף ושוטר תנועה בהכוונת תנועה במזרח ירושלים באחד מימי תפילות הרמאדן, כאשר לפתע, כאילו בתיאום מראש, כל התנועה בצומת עצרה כ-5 מטר מהצומת, ורק אדם אחד התקדם אלינו, והוא כאילו נוצר על פי הפרופיל של מחבל מתאבד שכל יום נתנו לנו לפני היציאה למשימות: ענק, בגובה מטר תשעים וחמש לפחות, ראשו מגולח אך עם זקן ושפם משורטט, רגליים רזות ומעיל מנופח, והוא מתקרב אלינו, מרים ידיו באוויר וצועק: "אללה הוא אכבר!! אללה הוא אכבר!!"

המחשבה היחידה כשראיתי את הבן אדם הייתה: "מה עובר על הבן אדם המשועמם הזה?", אך בזמן שאני במחשבותיי הנאיביות, שוטר התנועה סינן מפיו משפט שנחרט לי עמוק בתודעה: "זה מחבל מתאבד כולנו נמות". אני וחברי דרכנו את הנשקים והסתכלנו אחד על השני ובתוך שניה אחת קראנו זה את מחשבותיו של זה: אין שום סיכוי שנירה בו. אנחנו לא אנשים שהורגים אנשים, ובלאו הכי אין לנו כח להתמודד עם כל הבלאגן שיהיה אחרי זה. שנינו התקדמנו בפחד, חברי פתח לבן אדם את המעיל – שום דבר. לא המעיל היה מנופח, אלא הבטן שלו. סתם מבנה גוף מוזר. מיד עשרות אנשים רצו לצומת, התנצלו מעומק ליבם, אמרו שהוא משוגע הכפר, הודו לנו שלא הרגנו אותו והכל המשיך כאילו כלום לא קרה. האירוע אפילו לא דווח למוקד. אולי הוא באמת היה טיפש משולהב, ואולי רצו שנהרוג אותו על מנת להשתמש במותו כתירוץ לפתוח אינתיפאדה – לכו תדעו.

פה כבר נפלו לי כמה אסימונים, שהתחברו לאירוע מלפני שבועיים, ולעוד אירוע שבו מחבל מתאבד שהתחפש לחרדי התפוצץ ברחובות ירושלים ופצע קשה את חברי לפלוגה נתן סנדקה שרדף אחריו וכך מנע פיגוע; נתן אושפז חודשים רבים, ולמיטב ידיעתי התאושש .

הבנתי שהחשיבה הנאיבית שלי לא מתאימה למציאות, אם אין שום אפיון ויזואלי מזהה, כל אחד יכול להיות מחבל מתאבד. כל מי שאני לא מכיר – יכול בכל רגע נתון לדקור אותי, להוציא אקדח ולירות עלי או סתם לפוצץ את חגורת הנשק שהוא לובש או המטען שיש לו בתיק. כל רכב יכול להתפוצץ בכל רגע ביום. אין באמת דרך לזהות את זה. ומאותו הרגע – לא הסכמתי לצאת לשטח על מנת לשמש כמטרה ניידת, או לצאת במסע רצח, כי אני מאמין שכל האנשים סביבי הם מחבל מתאבד פוטנציאלי. ויתרתי על קורס קצינים שהייתי צריך לצאת והשתחררתי.

במשך מספר שנים לאחר מכן וידאתי שאין אף אחד מאחוריי כשאני הולך ברחוב, אם יש, אני עומד בצד ונותן לו לעבור. השתדלתי לא להישאר סגור בתורים וגם נמנעתי מסיטואציות מסוימות וברור שהמחשבה הזו השפיעה עלי מאוד והיא תוצר ישיר של האירוע. המחשבה הזו נוצרה ונחרטה כדפוס מחשבה לא רק אצלי אלא בקרב כל מי שהיו איתי באירועים האלה, חלקם נפגעו קשה מאוד ומוכרים היום כבעלי נכות בשל פוסט טראומה.

המערכת כמובן לא התייחסה לזה ולא היה מקובל לבדוק או להתעניין. בשל סירובי לצאת לקורס קצינים, סילקו אותי משירות מילואים במג"ב והעבירו אותי לאיזה יחידה צה"לית. כאשר ביקשו ממני להגיע למילואים בפעם הראשונה, התחמקתי כאשר נסעתי לחו"ל ובפעם השנייה הצלחתי למצוא איזה קומבינה של שחיתות בבית חולים איכילוב בפתח תקווה, במסגרתה שילמתי למיטב זכרוני 700 שקל לאיזה בן אדם, שלקח אותי מחדר אחורי לצילום רנטגנן, ואז לרופא ש"פיענח" שיש לי שבר ביד ונתן לי 30 ימי מנוחה. אירוע סוריאליסטי שמנפץ את המחשבה כאילו אין בישראל שחיתות של הדרגים הנמוכים ואת תפיסת הקדושה של החלוקים הלבנים שמנסים לשכנע אותנו בקיומה.

בפעם השלישית ובשל רצוני לשרת ולהיות אדם נורמטיבי, הגעתי למילואים ושם קיבלתי התקף חרדה חמור ביותר, שהסתיים בצורה טובה רק בזכותו של מפקד חכם שדיבר אלי ברכות והסכים לשחרר אותי מיד הביתה עם התחייבות שאבדק אצל קב"ן יום למחרת במרפאה צבאית. באותו היום ישנתי בירושלים אצל החבר מהאירוע השני, ובבוקר למחרת הלכתי למרפאה.

כשנכנסתי לקב"ן, אותו הכרתי כי הוא העביר את גיבוש הקצינים המשטרתי והעריך אותי מאוד, הוא הופתע לראותי, אך אמר לי שמכיוון שאני לא במשטרה אלא בצה"ל הוא לא יכול לבדוק אותי. בשיחה משותפת עם מפקד המרפאה הוסכם שרופא מהמרפאה יפנה אותי לבדיקה בצריפין ואלך לשם.

מפקד המרפאה הכניס אותי לבדיקה אצל רופא, וזה שאל אותי: "מה הבעיה שלך?" השבתי: "לא באתי להיבדק אצלך, תרשום הפניה לקב"ן בצריפין ואני הולך", אך הוא התעקש: "אני לא עושה מה שאתם רוצים, אתה תאמר לי מה הבעיה שלך". אז אמרתי לו שוב: "לא באתי להיבדק אצלך, לא שמעת מה אמר מפקד המרפאה? זה רק ביורוקרטיה, תרשום בבקשה הפנייה". הרופא בתגובה זעם: "אני לא חייל פה אני רופא. אם אתה לא אומר לי מה הבעיה אצלך אז אני רושם שאין בעיה ותחזור ליחידה". מרגע זה אני לא יכול לומר שנהגתי באופן אידיאלי, או שאני ממליץ על אופן פעולתי, אבל קל לשפוט בדיעבד תוך התעלמות שהייתי במהלך התקף חרדה חריג. השבתי לו: "הבעיה היא אנשים כמוך, חוצפנים, שמבלבלים לאנשים את המח וחושבים שהם חכמים גדולים. לא באתי להיבדק אצלך, תרשום הפנייה ואל תבלבל לי את המח".

אז מה עשה אותו הרופא החוצפן והרשלן? רשם פתק: "אין שום בעיה עם החייל, אינו מהווה סכנה לעצמו או לסביבתו, יחזור ליחידה". וסילק אותי מהמרפאה. כשהתקשרתי ליחידה, הם ביקשו ממני להגיע לבסיס ליד אילת בתוך 3 שעות, אחרת אהיה נפקד. אז אמרתי לפקידה: "מה הבעיה? שהוא אמר שאני לא מסוכן לעצמי או לסביבתי? אז רק צריך לשנות את דעתו על הנושא. אין בעיה".

חזרתי חזרה למרפאה במטרה "להוכיח" לרופא שהקביעה שלו שאני "לא מסוכן לסביבתו" אינה נכונה. נכנסתי למשרדו בסערה אך הוא לא היה שם, אך מיד שיצאתי הוא נתקל בי.

זעמתי כמי שלא זעמתי בחיי, ראיתי אש בעיניים אבל הבנתי שלא קיימת בתוכי היכולת לאלימות אמיתית, אז רק תפסתי אותו, ניערתי אותו ודחפתי אותו לרצפה, תוך שאני אומר לו שהוא יכול להיות רגוע כי אני לא מסוכן לסביבתי. מיד הפרידו ביננו.

אחרי כחצי שעה הגיעה משטרה צבאית ולקחו אותי למעצר. בחקירה הסברתי כי הרופא הזה תקף אותי תקיפה רפואית ואם הוא רשם שאני לא מסוכן ואז גילה שזה לא בדיוק נכון, אז בטח שהוא לא יכול להאשים אותי על כך שטעה. שוחררתי מהמעצר אחרי יומיים בהם העבירו אותי סדרת חקירות מגוחכת במיוחד שבה הופעלו כנגדי טקטיקות חקירה ללא שום צורך כי נתתי גרסה מלאה מיד. למה? כי מצ"ח זה תנועת נוער של ילדים מתלהבים בני 19-20 שראו יותר מדי טלוויזיה, ומעל ממחצית העבודה שלהם זה לרדוף אחרי חיילים בגלל שהם צרכני קנאביס. מעל 50% מהתיקים בבית הדין הצבאי זה תיקי קנאביס, הרוב המוחלט תיקי שימוש.

בהמשך נשפטתי בבית הדין הצבאי ביפו ובעסקת טיעון הודיתי בהתנהגות שאינה הולמת חייל בדרגתי, הורדתי לדרגת טוראי ונענשתי ב-30 ימי עבודות צבאיות, שהיו צריכות להיות במטבח בצריפין, אבל בתיאום עם מפקד המטבח ומתוך הבנה ליכולותיי וגם חוסר הצורך בעזרתי במטבח, הקמתי לטבחים דשא וגינה. סה"כ הייתה תקופה נחמדה אותה ניצלתי לקריאת ספר התנ"ך. חשבתי שכדאי לדעת במה מדובר, לך תדע אולי זה יעזור לי מתישהו בחיים...

אני משתף את הסיפור הזה לא בגלל שאני גאה בו. האמת היא שכל החיים חששתי לספר אותו אבל היום אני מבין שמקרה כזה שהיה קורה לפוסט טראומטי שמצבו חמור ממצבי היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע לאותו הרופא ולסובל עצמו ותודה לאל שנמנעתי מלעשות דבר שהייתי מצטער עליו ונענש עליו בחומרה רבה הרבה יותר.

בניגוד למזל שלי, אני מכיר הרבה פוסט טראומטיים שלא יצאו בזול מאירועים דומים שבהם תקפו אנשים במהלך התקפי זעם, חלקם נאלצו לשאת תקופות מעצר והחמור מכל, לחיות עם הידיעה הקשה שפגעו באדם.

היחס שיש בחברה לאנשים שעוברים אירועים רגשיים קשים הוא יחס מזעזע. אין בעלי מקצוע נגישים שמספקים תמיכה רגשית נטולת סמכויות, למעט מיעוט של אנשי דת שחלק לא מבוטל מאתנו אינו רוצה לקבל מהם ייעוץ אישי, זוגי או משפחתי כי התפריט שלהם כולל הצעות רדיקליות לשינוי אורח חיים שאינו רלוונטי עבורנו והשירות אצל בעלי מקצוע מתמחים בתחומים האלה אמנם אפקטיבי, אך גם יקר להחריד ולפיכך ימשיך להימנע מהציבור הכללי עד שיוסדר כמערכת הממומנת על ידי החברה כולה.

גרוע מכך: אם תלכו לעובדים סוציאליים, ליועצים, או לרופאי המשפחה שמסופקים במסגרת המבנה החברתי בישראל ותדברו איתם על בעיותיכם הרגשיות ואולי חס וחלילה על כך שאתם צורכים קנאביס לדוגמא – כולם מחוייבים על פי חוק לדווח למשטרה, למשרד הבריאות ומה לא. חברה לא יכולה להיות בנויה על כך שכל אדם שאתה פונה אליו לעזרה מלשין עליך לרשויות. ככה הורסים חברה, לא בונים אותה. ככה מונעים מאנשים לפנות לעזרה, בוודאי עזרה רגשית.

התוצאה היא שילדים וילדות שהותקפו פיזית ומינית בילדותם על ידי מי שאמורים להגן עליהם, בני נוער שרואים חברים נשברים מול המציאות ולפעמים מנסים לשים קץ לחייהם, חיילים ואזרחים שחווים מציאות בלתי נתפסת, של חרדת מוות – כולם נשארים לבד. בהיעדר אנשי סוד שפשוט יקשיבו באהבה, יכירו בלגיטימיות של הקשיים שלהם ויעזרו להם, כל מה שנשאר זה התנהגויות שנחשבות "בריחה", ובינהם צריכת חומרים בעלי השפעה על טווחי הרגשות ודפוסי החשיבה. אם יצרכו קנאביס או חומרים בלתי חוקיים אחרים - יירדפו על ידי המשטרה. אם יצרכו סמים שסיפק רופא המשפחה, כמו קלונקס, זולופט, ציפרלקס, רסיטל, סרוטקס, ולאלה כמובן יוסיפו גם משככי כאבים אופייטיים, סמי שינה ועוד ועוד. איכות חייהם עלולה להיהרס, אז מה עדיף? להרוס את החיים תוך שמירה על החוק, או להציל לעצמך את החיים תוך הפרתו?

ישראל נמצאת בשלישיה המובילה בעולם בצריכת סמי המרשם האלה. האם שמעתם על תכנית לאומית למלחמה בחומרים המפורטים בפקודת הסמים אך ניתנים במרשם רופא? לא. כי זה מסתבר לא בעיה! הכל טוב! זה במרשם של חלוק לבן! מאותו הסוג שקניתי את היושרה המקצועית שלו ב-700 שקל למי שלא זוכר.

כשאני רואה ממרום השנים את האדם הצעיר שהייתי, אני חושב שברגע הזה אולי הייתי מוכן לקבל עזרה אם היה מישהו שמושיט את ידו אלי בלי להחזיק ביד השנייה שוט כדי להכות בי. לי, תודה לאל, הייתה את התמיכה הביתית כדי לצמוח מהתהומות שבהם הייתי, אבל לרבים אין – זאת בגלל סדרי עדיפויות מעוותים וכישלון מוחלט של תאגיד מדינת ישראל לבנות מערכת חברתית תקינה המשלבת בתוכה אוהבי חינם הממומנים על ידי הציבור.

95 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page